באירוע ממלכתי הבטיחה וקיימה. חרבה שלושה זוגות גרביונים עד שהושלמה היצירה. לבושה בקפידה. אירוע חגיגי אלה מה. הגשימה משאלה.
כשהיא הגיעה הוא כבר היה. לחשה באוזנו “המשימה הושלמה”. פקפק כתמיד, דרש הוכחה. את זוג הגרביונים יותר מאוחר לכיס החליפה שלשלה. מאז לא נגרבו מעולם אבל אותם 15 דנייר (השקיעה בזוג טוב) חיברו כחוט השני בניהם. הוא נסע והיא נשארה. הגרביונים נותרו כעדות מרשיעה למה שהיה ולא היה מעולם.
שנים לאחר, חבר ביקש ממנו תיק לנסיעה. בדק את הכיסים כדי לשלות כדורים מהמילואים האחרונים ובמקום שלף משם את זוג הגרביונים המדוברים.
הוא סיפר לה פעם במקרה שדרכיהם הצטלבו הציע שתנסה היא סירבה בנימוס. זה היה קיץ חם ודביק ממש לא הגיוני לגרוב גרביונים שנמצאו בתיק.
ביום חמישי אמצע הסתיו.הגשם התחיל והיא חפשה עקבותיו של אותו הספר מקור ההשראה.
חיפשה ולא מצאה כנראה שפעם הייתה נדיבה והלוותה לחברה שתרחיב דעתה. אין ברירה אסמוך על הזיכרון. גזרה ויצרה את המודל האחרון.
גברת כהן או גברת סמית נרשמה בקבלה. אט אט גברת נעלה נעלה נעלה נעלה עלתה לחדרה נעלה את הדלת בפני בועלה.
שמלה שחורה גרביונים שחורות (חרבה חדשות) עם זוג תואם של נעלי עקב אדומות. ישבה וציפתה לבאות. היום זה היום. חדר 517 רוצה תבוא אחרת תמשיך לחלום. היום זה היום או לחכות עד העשור הבא כי פעם בעשור נפתחת דלת. תעשה מה שאתה מבין זאת החלטה שלך.
היא מנמנמת. שרועה על המיטה. כוסית היין מזמן התרוקנה. מנורת השולחן מפילה אורה.
דפיקה נשמעת “שניה מוכנה” פותחת שרשרת מצמצמת מרחק לשולחן הכתיבה.
בדיוק כמו שרצתה הוא כובש אותה בסערה. מתרוממת על השולחן. הוא נצמד לגופה. ידיים מטפסות, מרימות שמלה. את המתח אפשר לחתוך בפצירה. “ראית? השקעתי. נעליים…שמלה” מלמלת שפיו בפיה. זה לא משנה לו נורא. הוא עולה לאט לאט במעלה השמלה.
“אל תסתכל בראי אתה מעצבן. אל תגחך עוד דקה ותצטרך לאונן”.
7 שנים היא פחות צעירה. שמלה שחורה והרבה הבטחה. בודק כל קימור. אצבעות קשת כף רגלה. קרסוליים. שוקיים. נפתחת מעצמה. עד העונג הבא. רטט בגבה. היא מפסקת רגליים, הוא משפר עמדה.
היא למעלה. רגליו על הקרקע. היא חושבת לעצמה “אולי הייתי אוהבת אותך פעם נורא”.
ידיים רגליים מסתבכות נופלים למיטה.
שווה לחכות. אפשר להתחיל מהתחלה חור אחד שבע שנים זוג גרביונים ושני אנשים.
שעה מאוחרת. חייבת לזוז. התעוררה. עוד זוג גרביונים הלך והוא לא בא שוב.
תגובות אחרונות