שנינו לבד במעלית. סוף סוף.
אתה פוחד ? אתה פוחד. אני לא מאמינה.
אתה רציני.
שני אנשים יוצאים מחדר ישיבות. עומדים ליד המעלים ומחכים.
מחכים.
במסגרת החדר הם בטוחים יודעים מה עושים שיוצאים מהחדר הכללים לא ברורים.
הוא שומר חוק. היא מעדיפה לכתוב כללים חדשים בעצמה.
המעלית עצרה פותחת. סוגרת. פותחת. סוגרת. את עצמה.
מה כבר יקרה? נכנסים למעלית. כל אחד נצמד לקיר לצידו.
והמעלית? מעולם לא נסעה לאט יותר. בכוונה.
נספור את הדקות. נביים שיחה. כמה זמן כבר לוקח לעלות קומה.
מותחת גבולות 5 חודשים. פלרטוטים. מה אנחנו ילדים קטנים?
תעמוד קרוב יותר. יש לך ריח טוב וזיפים. המעלית ממשיכה.
זה קרוב? ממש קרוב.
מבטים נוגעים מצמידים. מצטלבים.
יש פה פער בלתי ניתן לגישור בין המותר לאסור. שלה ושלו.
עקרונות המוסר שלו זה משהו לא ברור. אצבעות חודרות בין רגליים לחות זה מותר.
ומגע שפתיים בשפתיים זה אסור.
והיא מה היא רוצה? נשיקה. מסעירה. מפתיעה. פרץ תשוקה יזום ומצמרר.
נמאס לה לעלות קומה לשחק בעצמה את עצמה.
נראה שלעלות במדרגות זאת הדרך היחידה בשבילה להתנשף?
אולי להתחצף.
המעלית נעצרת. כמו בסרטים. קלישאה אחת גדולה את מה זה מעניין. זה הסרט שלה.
תיקים מושלכים. כפתורים נפרמים. נשיקות מתפזרות. ידיים פורעות בוחשות. נשימות.
חיבוקים. צריך להספיק תכף עוצרים.
המעלית עוצרת. זאת הייתה נסיעה ארוכה .
להתראות שבוע הבא. בחניה.
ילדותית? מודה באשמה. אז מה? מה עוד נותר אם לא לדמיין בראשה משחקים של תשוקה. שומרת לעצמה את זכות הבחירה לשעשע את עצמה.
לחכות בסבלנות עד הנסיעה הבאה.
לחניה.
תגובות אחרונות